דף הבית >> מאמרים >> הפוליגמיה ומקומה ביהדות לדורותיה

הפוליגמיה-ומקומה ביהדות לדורותיה 

מונוגמיה- נשואי גבר אחד בזמן אחד לאישה אחת, או ההפך. 
פוליגמיה- נשואי גבר אחד בזמן אחד לכמה נשים, או ההפך. 

א.האידיאל התנ"כי: 
לפי המסורת היהודית, הנישואים המונוגאמיים הם חלק בלתי נפרד מהתכנית האלוקית כבר מבריאת העולם. בספר בראשית נאמר: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד." (בראשית ב' כ"ד), וכך שניהם יחד מהווים יחידה מהותית אחת: "זכר ונקבה בראם...ויקרא את שמם אדם" (בראשית ב' ה'). 
אלוקים אף מיישם אידיאל זה בדייקנות ע"י בריאת אדם וחווה. איש אחד לאישה אחת. לנישואים מונוגאמיים בין גבר לאישה בנביאים יש אנלוגיה לברית נשואים בין אלוקים לעם-ישראל (הושע ב' כ"א-כ"ב, ישעיהו נ' א',ירמיהו ג' א', שיר השירים). 
משלי,קהלת,ספרות החכמה גם היא רואה לנגד עיניה את המשפחה המונוגמית כאידיאל: 
במשלי ה' ט"ו-י"ט, נאמר: "ושמח מאשת נעוריך". (וכך ההכוונה גם במשלי ל"א י'-ל"א,קהלת ט' ט'.) 
לפי ספר הזוהר,הנשמה היורדת מהשמיים מורכבת משני חלקים- האחד זכרי,השני נקבי-הנפרדים זה מזה ונכנסים לשני גופים. אם הם ראויים לכך,הם ישובו ויתאחדו בנישואין.וכן הספרות החיצונית מתייחסת, מתמקדת ושואפת לנישואים מונוגאמיים. (בן סירא כ"ו א'-ד'). 

המציאות בתקופת התנ"ך: 
בראשית ההיסטוריה המקראית,מופיעים הנשואים כמונוגאמיים. רק למך (מצאצאי קין) הפך נורמה זו כאשר נשא שתי נשים (ברא' ד' י"ט). אברהם לקח גם את הגר לאישה רק בגלל ששרה שהייתה עקרה בקשה זאת. (ברא' ט"ז א'-ג'). לעשיו היו שלוש נשים ויעקב נשא שתי אחיות,ואת שפחותיהן. ספר דברים מכיר בחוקיות של נשואי ביגמיה (כ"א, ט"ו-י"ז) בהיות הביגמיה והפוליגמיה מנהג הנפוץ בעולם העתיק. 
בתקופת השופטים הייתה הפוליגמיה לתופעה מקובלת, אבל בתקופת המלכים נראה שהמונוגמיה הפכה שוב למקובלת (פרט לאלקנה,אבי שמואל), ורק מלכים נשאו מספר נשים. לדוד היו שש נשים כבר בחברון ועליהם הוסיף נשים רבות כשעבר לירושלים. לרחבעם היו שמונה עשרה נשים,מספר שהפך בתלמוד למספר מקסימאלי המותר למלך. לשלמה היו לפי המסורת שבע מאות נשים ושלוש מאות פלגשים (מלא' י"א ג) אבל בל נשכח שאזהרה מפני תופעה זו ותוצאותיה כבר מופיעות בתורה (דב' י"ז י"ז). 

ב.תקופת המשנה: 
בתקופה ההלניסטית ובימי התנאים הסכימו הכל כי במקרה והאישה עקרה במשך 10 שנים, רשאי הבעל לקחת לו אישה שניה. במשך הזמן עמדה ההלכה על כך שבמקרה כזה האישה הראשונה, העקרה תתגרש מבעלה ולא תישאר אשתו. לגבי אישה רגילה הדעות חלוקות: האמורא הבבלי רבא, לא מצא התנגדות הלכתית לפוליגמיה,בתנאי שהבעל יכול לפרנס את כולן (יבמות ס"ה א). וכך נפסק להלכה-"מדין התלמוד הלכה כדעת הסובר שנושא אדם כמה נשים על אשתו,והוא שיהא יכול ליתן לכל אחת ואחת שאר כסות ועונה". (רמב"ם אישות פרק י"ד ה"ג, טוש"ע אה"ע סי' א' ט' ), ועוד:"נושא אדם כמה נשים אפילו מאה בין בבת אחת, בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב. (ש"ע אבה"ב ע"ו ס"ז). 
אך לעומתו, רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי ניסח את הכלל,שלפיו אין גבר רשאי לקחת לו אישה שנייה אלא אם כן ישנה הסכמה מאשתו (יב' ס"ה ע"א), ואף דעה זו מוזכרת בפסיקה: "הא דמותר לישא כמה נשים במקום שנוהגים לישא שתיים ושלוש נשים, אבל במקום שנהגו שלא לישא אלא אישה אחת, אינו רשאי לישא אישה על אשתו שלא ברשותה". (ש"ע, אבה"ע סי' ע"ו ס'ד'). 
אם כן אנו מסיקים שדיני ישראל אכן מכירים בנישואים פוליגאמיים, והם תופסים לפי דיני ישראל. מעמדן החוקי של כל אחת מהנשים האלה הוא בדיוק כמעמדה של אישה שהיא יחידה לבעלה,והגט איננו מטעם גזירה אלא מעיקר הדין. אמנם יש המסייגים נישואין אלו לפי מנהג המקום ו/או הסכמת האישה (נימוקי יוסף בשם הריטב"א ליבמות מ"ד א'), אך בפועל ישנה לגיטימציה הלכתית למנהג זה. 
למרות הלגיטימציה ההלכתית, כבר בימי האמוראים לא ראו בעין יפה את הפוליגמיה. חששו פן יביא הדבר לעיגון הראשונה או לקטטה (הגהות מרדכי על כתובות סי' רצ"א) 
בגמרא ישנה גם דעה, כי הנושא אישה על אשתו יוציא וייתן כתובה לאשתו הראשונה, אם היא דורשת זאת. (יבמות ס"ה א'), אך דעה זאת לא נתקבלה להלכה (הרי"ף, ביבמות שם). החשש של הסתבכות במצב האישי הביא לכך שנפסקה הלכה כי טוב לעשות תקנות בחרמות ונידויים על מי שישא אישה על אשתו (ש"ע א' י"א). 

ייבום וחליצה בתקופת המשנה והתלמוד. 
חובת הגבר לייבם את אלמנת אחיו יוצרת אף היא מציאות של תוספת אישה, ולכן היו חכמים שהמליצו על ייבום ואחרים שהעדיפו חליצה. לבסוף בוטלה מצוות הייבום, והפכה להיות חריג,ואילו החריג,הפך עיקר. כמובן, שהשינויים באורח החיים יצרו מהפך זה, עד כדי כך שהייבום נהייה לא רצוי בהלכה:"מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצווה. ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצווה, אמרו: מצוות חליצה קודמת למצוות ייבום". (משנה,בכורות, א' ז'). 

ג.חרם דרבינו גרשום-חדר"ג. 
מעבר להגבלות של מקום והסכמת איש-לנישואין נוספים, ומעבר להבעת עמדה לא חיובית כלפי התופעה, היה צורך בתקנה כללית לשם איסור מוחלט של ריבוי נשים,גם אם תעשה בהסכמה הדדית. התסבוכות המשפטיות והריסת שלום הבית שנגרמו עקב ריבוי נשים דרשו אסור מוחלט כנ"ל. לפיכך קם לפני כאלף שנה רבינו גרשום ובית דינו והטיל חרם על נישואין שכאלה. התקנות שהתקין רבנו גרשום מאור הגולה- בהסכמת קהילות אשכנז וצרפת נגזרו בחרם. יש שהוזכרו בשם: תקנות הקהילות, תקנת הגאונים, או חרם קדמונים,ועוד. וכך בעולם המערב המונוגמיה הפכה לכלל, בוטל הייבום, והפולוגמיה בקרב היהודים נעלמה במאה-13. ריבוי נשים עדיין נשאר מותר בעולם הספרדי-מזרחי, ללא ספק בהשפעת האיסלם,אך היה נדיר. וכתבו הראשונים שרבינו גרשום החרים על הנושא אישה על אישתו כדי לגדור בפני הפרוצים וההוללים המתעללים בנשותיהם שלא כראוי. (הרשב"א בתשו',הובא במהרי"ק שורש ק"א ובד"מ שם ס' א' ס"ק). מן האחרונים יש שכתבו עוד טעמים לתקנה זו-או לפי שחשש שמא ירבה לו נשים ולא יוכל לפרנסן. או לפי שאמר:"לא יישא אדם אישה במדינה זו וילך ויישא אישה במדינה אחרת,שמא יזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו ולכן גזר כן בהיותנו בגלות שלא יישא שתי נשים אף באותה מדינה, לפי שאנו נעים ונדים ממקום למקום (שו"ת משכנות יעקב, שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א ס' קע"ח).או שגזר כן למנוע מלעבור על אסורים, לפי שבידוע ששתי נשים צרות שונאות זו את זו והאחת חשודה חברתה. (שו"ת מהר"מ שיק, אבהע"ז ס' ד' עפ' יבמות ק"כ א' ). 

חריגים ומקרים מיוחדים. 
1) מחלוקת אם כשהאישה נתרצית שומעים לה אם לאו, ולהלכה כתבו הפוסקים שאסור לישא אישה אחרת אף בנתרצה אשתו בדבר (ד"מ אבה"ע א' ס"ק ח') ואין מחילתה מועילה (אוצר הפוסקים ס"ק ס"א אות ה' בשם הרבה אחרונים). 
2) המקדש אישה על אשתו ועדיין לא נשאה, יש סוברים שאף הוא עובר על החדר"ג וכן בפילגש. ומכל מקום בנישואים מזרחיים יש שכתבו שעובר על החדר"ג כי בחוקותיהם נקראת אשתו (שו"ת אגרות משה, אבה"ב ח"א ס' נ"ה). 
3) אף חרש שנשא, או פקח שנשא חרשת, שנישואיהם מדרבנן,כתבו אחרונים שגזר בהם רגמ"ה שלא יישא אדם אישה על אשתו, (שו"ת בית יצחק, אבה"ע חב' סי' אות ז') 
4) החרם שלא יישא אדם אישה על אשתו, יש סוברים שחל גם על האישה השנייה ויש שמוסיפים שחל על כל אחד ואחד, שעליו להשתדל שלא יעברו על התקנה. (שו"ת שואל ומשיב, ח"ב ס' קפ"ה). 

זמן התקנות ותקפן: 
לפי דעות רבות תוקפו מוגבל עד סוף האלף החמישי (1240), (תש'ו הרשב"א במהרי"ק סוף שורש ק"א)- לדעה זו יש מן האחרונים שכתבו הטעם לפי שיש בכך משום בל תוסיף. ויש פוסקים שסוברים שתקנות רגמ"ה נתקנו עד עולם, שכן מצינו כמה מן הראשונים אחרי האלף החמישי, שאסרו לישא אישה על אשתו מכח חדר"ג (יש"ש יבמות פ"ו ס' מ"א) הסוברים שההלכה הינה לצמיתות מנמקים זאת: 
• התנאי הוא שאין בית דין מבטל דברי ב"ד חברו אא"כ הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין ותנאי זה טרם נתקיים (הרמ'א בסוף ש"ע א' י'). 
• בתקנה זו אין משום בל תוסיף משום שהיא סייג לתורה, והיא כשאר גזירות חז"ל. (שו"ת משכנות יעקב). 

מקומות התפשטותה: 
לפי דעות רבות מקומו מוגבל-" כילא פשטה תקנתו בכל הארצות (ש"ע א' י'). התקנה פשטה באשכנז, צרפת, במדינות פולין ועוד. אך לא פשטה בספרד, פרובינציה ובמצרים. יש מקומות שהספרדים בעצמם נהגו שלא לישא שתי נשים. ובמקומות שיש ספק, ואין ידוע אם פשט שם החדר"ג כתבו הפוסקים שמן הסתם נוהג שם. אא"כ יוכח ההפך. (שו"ת הר"ן ס' מ"ח). 

חומר האיסור: 
יש מן הראשונים שכתבו שהעובר עליהן כעובר על דברי תורה כי הן כשבועה (שו"ת עבודת הגרשוני סי' נ"ג)- ויש שכתבו שחדר"ג חשוב כתקנה שתקנו חכמי התלמוד או כדברי קבלה (שו"ת נוב"ת י' סי' קמ"ו).-ויש הסוברים שחדר"ג אינו חמור אפילו כאסור דרבנן (שו"ת מהרי"ל ס'י ק"א), שהרי נגזר משום קטטה. יש אומרים שמותר לכפות אדם זה להוציא אשתו השנייה, ויש סוברים שאסור- לכל הדעות אומרים לו:"שחייב להוציא ואם אינו מוציא מותר לקרותו עבריין". (שו"ת הרא"ם). 
בביטול פרייה ורבייה: 
ישנה מחלוקת אם מותר או אסור לישא אישה שנייה, ובכל אופן לדעת הכל אפשר להתיר על ידי מאה רבנים, היכולים להתיר כשיש 
טעם מבורר לכך (מהר"מ פדובה סי' י"ג). 
בנאסרת ועוברת על דת: 
הנושא אשה האסורה עליו מחיובי לאווין או מאיסורי דרבנן, - אם אינו יכול לגרשה מותר לו לשאת אחרת (שו"ת חת"ס אבה"ע הא' סי' ג'). אשת איש שזינתה ונאסרה על בעלה אם אינו יכול לגרשה מותר לו לשאת אחרת ( רמ"א אבה"ע, סי' י'), וכן מי שהמירה דתה ונשתקעה בגויים, כתבו ראשונים שמותר לו לישא אחרת (תשו' ר' שמחה בר' שמואל בראביה)- שלא תקנו אלא בנוהגות מנהג ישראל. 
במורדת על בעלה, היינו שמונעת ממנו תשמיש, אם אינה רוצה לקבל גט מתירים לו לשאת נוספת וווהיא תשב ותתעגן (ראב"ן כתובות נ"ז א'). ויש הסוברים שאין להתיר לו לשאת אחרת תוך 12 חודשים לפי שהדור פרוץ. 
בנשתטית: 
יש מן הראשונים הסוברים שבזמן הזה אין להתיר לו אישה אחרת , אבל רוב הראשונים מתירים 
( ראבי"ה ורבינו אפרים בשו"ת מהרש"ל) וכיון שזו גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה. ובכל אופן אין להתיר אלא ע"י מאה רבנים, שלא יהיה הדבר קל בעיני הדורות הבאים, וכדי שתתפרסם סיבת ההיתר. 


הערה: 
נציין שהחדר"ג חל רק על גבר הנושא אשה שנייה בעודו נשוי. באשה נשואה הנישאת לאחר התשובה מתבקשת מאליה: אשת- איש בכלל ערווה מן התורה, והבא על אשת איש חייב מיתה (ויקרא כ' י' ). והמקדש אחת מן העריות האלה לא עשה ולא כלום (קידושין ס"ז ב'). 
נישואין אלו לא תופסים ובכל אופן חייבת בגט מטעם גזירה, פן הציבור יסבור בטעות שהנישואין תפסו והיא יצאה ללא גט. 
תוצאה נוספת חמורה לנישואי אשת- איש לאחר היא, שבניה שתלד מהשני יהיו ממזרים מדאורייתא (יבמות פ"ז ב'). גם על זכויותיה הכספיות של האישה ישפיעו נישואין אלו לרעה. 
במצבים של עגונה- שאין אפשרות להשיג לאישה גט מפני שלא ידוע היכן הבעל, והאם הוא בחיים, מגמת ההלכה היא להקל ככל האפשר ולעזור לאישה העגונה כדי להתירה מחדש, ולשם- כך מקילים בדיני ראיות, אך חומרת הדין, לגבי אסור נישואים שניים קיימת אף לגביה. 
המצב בארץ ישראל: 
בהקמת המדינה היה צורך להתמודד עם ההלכה היהודית והחוק האזרחי כאחד. וכך בכינוס רבנים ארצי בירושלים,בשנת תש"י (1950), התקבלו תקנות קבועות לגדרי אישות בישראל אשר אסרו להנהיג את מצוות הייבום בישראל, והכריזו כי לכל יהודי בארץ- ישראל, בלי הבדלי עדה, אסור לקחת אישה שנייה בלי היתר בית-הדין (חרם דירושלים). אומנם הרב עובדיה יוסף לא קיבל את התקנות ואת תקפם על יהודים יוצאי ארצות המזרח: "אין כל תוקף להסכמת נשיאי וחברי הרבנות הראשית לישראל שגמרו אומר לבטל לגמרי מצוות ייבום, גם מהספרדים ועדות המזרח, ואין להם סמכות לכך". (יביע אומר חלק ו', אבה"ע, סימן י"ד, ב"ע שכח). אך בכל אופן הספרדים נוהגים שהחתן מתחייב ונשבע, שלא יישא אישה שניה , בכתובה. (ש"ע א' י',פ"ת י"ט) גם משפט המדינה נקט צעדים רבים לשם תיקון מעמד האישה ולהשוואת זכויותיה במשפחה,הן באמצעות חקיקה והן באמצעות ההלכה הפסוקה. החקיקה אסרה על נישואים נוספים והנושא אישה על אשתו עובר על עבירה פלילית, עבירת הביגמיה. עבירה זו סבלה מחלופות ותמורות רבות. היא נקבעה לראשונה במשפט הארץ-ישראלי, בפקודת החוק הפלילי -1936, (ס' 181). בתחילה העבירה לא הייתה טריטוריאלית (החלה על כל תושבי המדינה) כיוון שהמחוקק המנדטורי רצה לשחרר את המוסלמים שדתם מתירה להם ריבוי נשים. בגלל אי דיוק בלשון החוק, תוקן החוק בשנת 1947 ועדיין נשמרה חסינותם של המוסלמים מפני אישום בעבירה זו. חסינות זו ביטלה בחוק שיויון זכויות האישה, תשי"א 1951,שהפך את חוק הביגמיה לטריטוריאלי, וחל על כל הדתות. ב-1959 יצא חוק חדש שהשלים את חלקו בחוקים הקודמים- החוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), תשי"ט-1959, ס' 176: וקבע עונש על חמש שנות מאסר על עבירת הביגמיה. דין זה חל אף על תושב ישראל. (החוק לא חל על עולים חדשים שהגיעו לארץ והם בעלי שתי נשים או יותר). הדין העברי בעצמו, במשך השנים, אסר על ריבוי נישואין אך על בני הדת המוסלמית לאיסורים אלה השפעה ממשית, המשנה את הנוהג עד כה. ישנה הוראת חוק נוספת, בסעיף 6 של חוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג 1953, שנועדה לצורך כפיית גט בנשוי לאישה שניה. הוראה זו מאפשרת להטיל מאסר על הבעל שאינו מציית לפסק דין זה של גירוש האישה השניה. המאסר מתבטל מיד עם נתינת הגט. המלומד שיפמן מציין שיש באיסור ביגמיה פגיעה סמלית ומופגנת בלבד במונוגמיה, כל עוד עצם החיים המשותפים של נשוי עם זר אינם בגדר התנהגות אסורה הגוררת עונש פלילי. כלומר,עבירת הביגמיה אינה קולעת מספיק למטרה על העוול הגדול יותר, הפגיעה הממשית בבן הזוג אין איסור. 
המלומד שיפמן טוען עוד שבכך שהנישואים הביגמיסטים תופסים בדיעבד, לא מיצה המחוקק כל שיכול היה לעשות (למשל, מניעת זכויות כמו ירושה). דומה כי העיקרון ש"אין חוטא נשכר" מחייב היה עיקור הזכויות וטובות ההנאה הנובעות מן הנשואים האסורים. כמו כן, האפקט המצטבר של מתן זכויות ליעודים בציבור כנשואים יוצר תופעה משפטית בעלת היקף רחב שיש בה כדי לפגוע במונופולין של מוסד הנישואין. הקניית זכויות אלו לבני זוג, כאשר הם נשואים לאדם אחר אינה עולה בקנה אחד עם הערך החברתי עליו בא להגן חוק לאיסור ריבוי נישואין. 

"היתר נישואין"-כהגנה מפני אשמת ביגמיה 
החוק כמו הדין היהודי נתן אפשרות למתן היתר לנשואים שניים במקרים מיוחדים. הוראות חוק זה כלולות היום בסעיפים 175-183 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. "היתר נישואין" הוא מוסד יוצא-דופן המיוחד לדין היהודי, הפונקציה של ההיתר היא למעשה, של גירושין, אף על פי שפורמאלית אין ההיתר מנתק את הקשר הקודם – ההצדקה לשחרור האיש מעבירת הביגמיה היא שביגמיה זו אינה מהותית כי אם פורמאלית. ס' 180 לחוק העונשין קובע את העילות למתן היתר נישואין שלא ע"פ דין תורה, והם: מחלת נפש או העדרות כמוגדר באותו סעיף. 
ס' 179 לחוק מתיר נשואים שניים לפי דין תורה ואינו מפרט את העילות. הדעה שהתקבלה בפסיקה הייתה שסמכות הרבנים הראשיים רחבה יותר, והם רשאים לאשר, לפי דין תורה ושיקול דעתם, עילות נוספות. כך למשל, אין מניעה לתת היתר שכזה אפילו היה המכשול בפרוק קשר הנישואין סובייקטיבי גרידא, כלומר נובע מסרבנותה של האישה לקבל גיטה שחויבה בו. 
(ד"נ 10/69 בורונבסקי נ' הרב הראשי לישראל ואח', פ"ד כ"ה (1) 704). 
המלומד, רוזן צבי מעיר, שהאישה בניגוד לבעל אינה יכולה לקבל היתר נשואים, וגישה זו נוגדת את העיקרון שבבסיס חדר"ג שהוא השוואת כוח האישה לכוח האיש. גישה זו מעמיקה את ההבדל בין המינים והמסר העולה מפסיקה כזו מגדיל את כוח המיקוח של הגבר, ומקטין את כוח המיקוח של האישה. 

ביבליוגרפיה 
1. אנציקלופדיה הלכתית-חסדי דוד. עמ' ריח', ריט'. 
2. אנציקלופדיה ליהדות 
3. דיני המשפחה בישראל- בין קודש לחול-אריאל רוזן צבי. 
4. ב"צ שרשרבסקי, דיני משפחה (מהדורה שלישית, תשמ"ד) 71, 85-86 , 425, 420. 
5.שיפמן פ', דיני המשפחה בישראל, חלק שני (1989) 155,100 . 
6. אנציקלופדיה תלמודית, כרך י"ז "יד הרב הרצוג" 
7.דיני המשפחה בישראל,פנחס שיפמן, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי-ע"ש הרי סאקר הפקולטה למשפטים. עמ' 155. 
8. דר' בנציון שרשבסקי-דיני משפחה – הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים, עמ' 66.
מודיעין
רח' ערער 9
קניון עזריאלי, מודיעין
טל:
026259333
ירושלים
רח' הלל 23
טל:
026259333
פקס: 1538-9701412
ניווט מהיר:
ספרות עזר
מהתקשורת
מפת האתר
Articles
Facebook