דף הבית >> מאמרים >> זכויות הילד ומעמדו

זכויות הילד ומעמד הילד כבעל דין עצמאי

במשפט הישראלי קיימים 2 עקרונות יסוד מנחים לצורך הכרעת גורלם של ילדים קטינים- עקרון טובה הילד (שנדון בהרחבה בפרק 2) ועקרון זכויות הילד.
זכותו של כל ילד, זכות יסוד, שצרכיו החומריים והנפשיים יסופקו ברמה הדרושה להתפתחותו התקינה. המונח "זכויות הילד" משקף את האינטרסים של הילד כלפי הוריו,וכלפי העולם כולו, ובמיוחד את רצונו של הילד, שלו יש לתת משקל גובר ככל שהילד מתבגר. בגדר ההתחשבות בזכויות הילד אין גם להתעלם מרצונו של ילד קטן אם הוא מסוגל לבטא אותו, ככל שרצון זה אינו מתנגש באינטרסים שלו.
 
לעקרון זכויות הילד שני מובנים:
האחד- שמירה על האינטרסים שלו בכל החלטה לגבי עתידו, תוך פירוט והגדרת האינטרסים הראויים להגנה.
השני- הענקת אוטונומיה לקטינים. מובן זה של המושג זכויות הילד מבוסס על הכרה בכוחו העצמאי של ילד להבין ולקבל החלטות בנוגע לגורלו.
תפיסת עולם זו גורסת שלילד ככל אדם זכויות אדם. זכויות הקטין הן עצמאיות, נפרדות מאלה של הוריו (זכות הילד מגבילה את זכות ההורים). בין היתר זכאים הילדים להתחשבות הוגנת בטיעוניהם, והם זכאים להתבטא בעניינים הנוגעים להם. לעיתים, ההורים משווים לגד עיניהם את זכויותיהם וטובתם הם,ומתקשים לייצג נאמנה גם את זכויות ילדיהם וטובתם. כאשר לא מוקנת לילד זכות להיות שותף בהכרעות הוא עלול להיפגע.
 
ע"פ ההלכה "זכין לאדם שלא בפניו" ו"אין חבין לאדם שלא בפניו" (בבא מציעה יב' א,קידושין מב',א' כתובות יא',א').
עיקרון זה חל גם לגבי קטין- קטן שאינו בר דעת אפשר לפעול לזכותו, אך אי אפשר לפעול לחובתו. פעולת הורים עבור הקטין מוגבלת לזכותו ולטובתו מדין "זכין לאדם שלא בפניו", אך הם אינם מוסמכים לפעול לחובתו וזאת מדין "אין חבין לאדם שלא בפניו".
יותר מכך, אם ההורים פעלו כשליחי הקטין, עומדת לקטין אף כלפי הוריו הטענה "לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי" (שלחתיך לתקן ולא לקלקל).
 
בנוסף לכך, ככל שהקטן מגיע להבנה יש לשמוע את דעתו "כל חד וחד לפי עורפיה" (כל חד וחד לפי חריפותו, גיטין נט, א). מכאן, שע"פ ההלכה הזכות של הילד לעניין החזקתו היא דין מהותי,ויש מקום לייצוג עצמי של הילד אף בעניין החזקתו.
 
בפסיקה האזרחית לפני חוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה 1995, השאלה בדבר החזקת הילד נתפסה כעניין שבין ההורים, לא הוכרה זכות הילד כבעל דין עצמאי. (ואילו זכותו של הילד כבעל דין עצמאי נפרד בענייני מזונות הוכרה בפסיקה האזרחית- ע"א 411/76 שי נ' שי).
 
נקודת המוצא לבירור הנושא היא הלכת וינטר נ' בארי. בפס"ד השופט זילברג דחה את הטענה שתביעת החזקת ילד אינה יכולה להיות כרוכה בתביעת גירושין בין הוריו. כן מוסיף השופט זילברג כי במשפט הפרוצסואלי הישראלי הילד אינו בעל דין נפרד לעניין החזקתו.
 
בס' 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962, נקבע כי "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטן... וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו".
בס' זה נכללת הסמכות של ההורים לייצג את ילדיהם.
בעבר קבעו השופטים את ההנחה כי ההורים, האפוטרופוסים הטבעיים, פועלים בשם ילדיהם, וכי כאשר ההורים פעלו כאמור אין לטעון שהילדים לא היו מיוצגים במפורש או מכללא או שלא היו צד להכרעה בעניין החזקתם. הוראה זו בעניין הקטין מתעלמת לכאורה מן התפיסה בדבר מעמד הילד, אך פסיקה מאוחרת משלבת את מעמד הילד בס' זה. סמכויות ההורים כמתוארות בס' זה אינן גורעות מזכויות הילד לעניין מקום החזקתו.
 
בפס"ד ענתבי חלה התקדמות מה בנושא כאשר השופטת בן עתו, בדעת מיעוט, אימצה קונסטרוקציה לפיה גם בנושא החזקת הילדים קיימת זכות תביעה כפולה: מצד אחד, זכותו העצמאית של הילד לעניין החזקתו, ומצד אחר זכות ההורים לקיים את מצוות גידול הילד וחינוכו.
אך דעת הרוב (השופט ברק) סברה, כי אין לסטות מהלכת וינטר מטעמי יציבות ההלכה.
ברק מוסיף, כי הלכת וינטר נתקבלה "לא משום שההבחנה בין זכות הילד לבין זכות הוריו נעלמה מעיני ביהמ"ש, אלא דווקא על יסוד הבחנה זו ותוך הכרה בעובדה כי ההחזקה היא בראש ובראשונה זכותו של הילד עצמו".
 
לאחר חקיקת חוק ביהמ"ש לענייני משפחה חל שינוי בפסיקה והלכת ענתבי אינה עומדת עוד. חידושי חקיקה ופסיקה מבטאים את המגמה החדשה להכרה בזכות הילד כבעל דין בעניינו, לרבות בעניין החזקתו.
בסעיף 3 (ד) לחוק זה מורחב עקרון זכות הגישה לביהמ"ש אף לקטין עצמו, זכות הילד כבעל דין באה לידי ביטוי בס' זה.
זכות הגישה של הילד לביהמ"ש משווה את מעמד הילד לכל בעל דין. הילד הוא בעל דין למימוש זכויותיו לא רק באמצעות ייצוג של הוריו אלא כאמור, אף בעצמו או ע"י "ידיד קרוב". זכות דיונית זו משקפת תפיסה כי הזכויות המהותיות הנוגעות לילד הן זכויותיו של הילד.
 
עקרון זכויות הילד במשפט הישראלי נדון בפס"ד 2266/93 פלוני,קטין. בפס"ד נדונה סוגיית חינוכם של ילדי הורים גרושים, כאשר האם הצטרפה לכת. בפס"ד סברה השופטת שטרסברג כהן כי אף שיש להתחשב בזכויות הילד, אין לייחס לו משקל שווה לשיקול העל- טובת הילד.
הנשיא שמגר סבר, כי מושג זכויות הילד רחב יותר ממושג "טובת הילד", זכויות הילד כולל את טובת הילד, כדבריו "זכויות הילד אינן רק חיפוש רווחתו של הילד אלא השתת מעמדו על מערכת זכויות חוקתית... כאשר טובתו היא אך אחד הנדבכים ומערכת זכויות הילד כולה רחבה יותר ועשירה יותר".
דעתו של השופט מצא הייתה, כי "שני המבחנים (טובת הילד וזכויות הילד) ראויים להתקיים זה לצד זה מבלי שיתעורר הכרח לקבוע איזה משניהם ראוי להחשב רחב מזולתו.."
 
בדנ"א 7015/94 היועמ"ש נ' פלונית, השופטים אור וזמיר היו בדעה כי מבחן טובת הילד כולל בחובו גם את זכויות הילד.
 
מגמה זו להכרה במעמד הילד באה לידי ביטוי בפסיקה שלפיה הקטין אינו כבול להסדר החזקת הילד שבהסכם גירושין (שאושר וקיבל תוקף של פס"ד בבית דין הרבני, בר"ע 1016/99 אנגלמן נ' אנגלמן.)
כמו כן הסכם בין הורים במסגרת הליכי גירושין או הסכם גירושין בדבר הקניית סמכות לבית הדין הרבני בעניין משמורת הקטין אינו מחייב את הקטין, והוא רשאי לפנות באמצעות אפוטרופוסו לביהמ"ש למשפחה.
 
בפס"ד אנגלמן (ע"מ 6) קבעה השופטת פרוקציה כי "הלכה מושרשת היא כי קטינים אינם קשורים בהסכמי גירושין שנחתמו בין הוריהם, מקום שלא היו צדדים עצמאיים לאותם הסכמים"
יוצא איפוא, לשיטתה כי אין צורך להיזקק לסעיף 3 (ד) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, שכן בלאו הכי יש לקטין זכות עצמאית. השופטת פרוקצ'יה מוסיפה שאפוטרופסות היא עניין של מעמד אישי הנתון לסמכות מקבילה בהסכמת הצדדים (ס' 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג 1953), והיא מתעלמת מההלכה בפסיקה, כי החזקת הילד הוא עניין אשר לפי עצם טבעו וטיבו כרוך בתביעה של גירושין.
ישנה גם דעה המבססת את מעמד הילד כבעל דין נפרד לעניין החזקתו גם כזכות פרטיקולארית הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אף קטין הוא בגדר "אדם" כהגדרתו בחוק יסוד זה, ומכאן שהענקת זכות לייצוג הולם מאפשרת למתדיין לממש את זכותו להבעת דעתו בהליך שיפוטי, ובמילים אחרות ניתן לראות את זכות הייצוג כנגזרת של הזכות לחופש הביטוי, הנחשבת כזכות יסוד חשובה, הנותנת הגנה "לאינטרס פרטי מובהק, דהיינו לעניינו של כל אדם, כאשר הוא אדם, לתת ביטוי לתכונותיו... להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו"
 
על אף עקרונות אלה, קיימת רתיעה במקרים קשים מפני התייחסות לילד כאל אישיות נפרדת ועצמאית בעלת אינטרסים משלה, תוך העדפת אינטרסים אלה על פני זכות ההורים.
בע"א 3798/94 דובר בגבר נשוי שלא היו לו ילדים הנ"ל חיזר אחרי נערה בת 15 וכתוצאה מכך הרתה. בערעור הוחלט שהילד יוכרז כבר אימוץ. בפסק הדין נראה כי ניתן משקל רב לנסיבות ההולדה (הרצחת וגם ירשת) ומשקל מועט יותר לזכות התינוק לגדול אצל הוריו הטבעיים.
 
עקרון זכויות הילד בא גם לידי ביטוי באמנה הבינלאומית בדבר לזכויות הילד. (אמנה זו היא הסכמית ולא מנהגית. ישראל חתמה עליה ואשרה אותה בשבת 1991, אך לא נתנה לה תוקף של חוק. על כן אין לאמנה תוקף משפטי שווה ערך למעמדו של חוק, אולם יש לה מעמד של מקור השראה פרשני)
בס' 12 לאמנה נקבע חידוש מהפכני. החידוש אינו בזכויות הילד לבטא את דעתו אלא בחובתם של אלה שהחלטותיהם ופעולותיהם משפיעות על הילד להתחשב בדעותיו. הזכות להישמע מוקנת רק כשהילד מסוגל לגבש את דעותיו, והמשקל שינתן לדעותיו יהיה תואם את גילו ובגרותו הנפשית. הילד אינו רק אובייקט אלא גם סובייקט הנהנה מזכויות אדם.
שיקולים אלה משקפים שינוי בגישה ביחס לכשירות ילדים.
 
בעשורים האחרונים קיימות במדינות המערב, וישראל בכללו, גישות שונות לכשירות הילד: הגישה הפרגמטית,הגישה הרפורמיסטית והגישה הרדיקלית.
ע"פ הגישה הפרגמטית אין עילה לשלול מילדים זכויות אזרחיות, לרבות הזכויות לתבוע באופן עצמאי, אלא כאשר ניתן להצביע בברור על אי כשרות לתבוע זכות מסויימת.
הגישה הרפורמיסטית מכירה בתקפות הבסיסית של רעיון הכשירות, אך טוענת שהחברה ממעטת בהערכתה את כשירותם של ילדים להגיע להכרעה רציונלית.
הגישה הרדיקלית מתריסה נגד טיעון אי הכשרות וגורסת שכל הבחנה בין בני אדם המתבססת על גיל היא אפליה פסולה וראויה לגינוי מוסרי.
 
לאחר שישראל חתמה על האמנה החל להסתמן שינוי בחקיקה.
בפס"ד היועמ"ש נ' פלונית. השופטת דורנר מסתמכת על האמור בס' 12 לאמנה בדבר זכויות הילד "מתפיסת הילד כישות עצמאית מתבקשת גם זכותו כי יתחשבו ברצונו ובמאוויו בגבולות האפשר. לגישה זו ניתן ביטוי בס' 12 לאמנה".
 
כאמור באמנת זכויות הילד לא ניתנה לילד זכות תביעה עצמאית אלא בעיקר זכות שימוע. לעומת זאת בחוק בימ"ש לענייני משפחה ניתנת הזכות לגישה עצמית של הקטין לביהמ"ש, אך אין הוראה לעניין שיתופו בהליכים המשפטיים הנוגעים אליו, כמו שימוע. (זכות השימוע מעוגנת בפסיקה מכוח דיני ראיות- ע"א 352/80 צוקרמן נ' צוקרמן).
 
קטין בדר"כ יתקשה לייצג את עצמו בדיון מול בוגר, לכן ניתן לממש את זכות הקטין לייצוג עצמאי בצורה הטובה ביותר בעיקר באמצעות מינוי עו"ד או אפוטרופוס לדין שאינו עו"ד, שייצג אותו. כך מובטחת הבחנה והפרדה גמורה בין האינטרסים של הקטין לאלה של הוריו, ובכך עולה הסיכוי להגן ולשמור על אינטרסים אלה.
עם זאת יש לתת את הדעת גם לקשיים הכרוכים בייצוג של קטין. פרקליט הפועל לטובת קטין אינו יכול לוודא תמיד מהי עמדתו בנוגע לאינטרסים שלו. הוא נתון בדילמה כאשר הקטין מבקש ממנו לבטא את רצונו, ולדעתו רצונו של הילד אינו מקדם את טובתו.
 
ניתן גם להצביע על קשיים יחודיים בשיתוף הילד בדין. הפניית דרישה לילד להחליט במי מן ההורים לבחור עלול ליצור בו רגשות אשם, שהרי גם אם בחר בין אביו לאמו, התשובה שהיה רוצה להשיב במקרים רבים היא שרצונו לחיות במחצית שניהם.
 
למרות השינוי במושג זכויות הילד נראה כי מדובר בשינוי טרמינולוגי אך מבחינה מהותית אין ממש. נקודת המבט הפטרנליסטית בנוגע להכרעה ביחס לגורלו של הקטין לא השתנתה. חסרה אמירה חד משמעית בדבר שינוי במגמה.
מודיעין
רח' ערער 9
קניון עזריאלי, מודיעין
טל:
026259333
ירושלים
רח' הלל 23
טל:
026259333
פקס: 1538-9701412
ניווט מהיר:
ספרות עזר
מהתקשורת
מפת האתר
Articles
Facebook